אני בעיצומו של קורס פילאטיס בנושא פציעות ואוכלוסיות מיוחדות ובשיעור האחרון הוסברה החשיבות שרצוי שבעת ביצוע פעולה כלשהי השרירים יכנסו לפעולה בסדר הנכון, כלומר, קודם השרירים המייצבים את המפרק ורק לאחר מכן השרירים הפריפריים, על מנת למנוע פציעות.
ולכן, כתלמידה ומורה ממושמעת, בשיעור האחרון שהעברתי לקבוצה שלי שמתי דגש על הנחיה באופן כזה שיגרום להם להפעיל את השרירים המייצבים. התוצאה היתה טענה כי לא הרגישו כלום והעדיפו את השיעור הקודם בו הרגישו כי שרפו להם השרירים.
נקודה קטנה להבהרה: שרירים מייצבים לא שורפים. הם בעלי סיבי שריר אדומים ויש להם יכולת להחזיק לאורך זמן, זאת להבדיל מהשרירים ה"מוכרים", השורפים אשר "מתעייפים".
ולכן היום, לקראת השיעור מחר, אני מתלבטת האם לתת ללקוחות את התחושה של ה"קריעה" שהם כל כך אוהבים להרגיש ושהם עד כה הכירו או ללכת בעקבות הידע שזה עתה קיבלתי והבנתי את החשיבות של עבודה מסוג זה?
בקיצור, כרגיל, כמו שאמא שלי תמיד אומרת, צריך למצוא את "שביל הזהב"; ולכן, החלטתי לשלב וגם לתת להם להרגיש את השרירים השורפים, הגדולים, "המעצבים" וגם לחזק את השרירים המיצבים בתקווה שיגיע היום בו השרירים שלהם באופן אוטומטי יתגייסו בסדר הנכון. א-מ-ן!
מעניין? אתם יכולים להרשם ולשמור על קשר ב-RSS או בדואר אלקטרוני.